נימוקים מתוך הקשר ושיקולים ענייניים

טעם הדין על פי תכלית, וגדר הדין באמצעיים

פעמים רבים, דנים על נדון בסברות שנשמעים כסברות כוללניות, אך באמת יש טעם אחר העומד מגביו, ובמידה מסוימת הוא העיקר (על דרך הכלל שמעמיד אינו בטל, כיון שאין התוצאה יכול להיות בלי המעמיד).

כדי למצוא טעמים כאלו, צריכים להיות ערים להקשר ולסביבה בה נאמר הטעם המוצהרת.

ודוגמה ידועה בתלמוד כעין זה, כגון איסור סתם יינם, שאף שאסרוהו חכמים מחשש יין נסך, ובמקרים מסויימים שאי אפשר להיעשות יין נסך הריהו מותר, מכל מקום מצינו שכתבו ראשונים שהטעם העיקרי הוא תקנה כדי שלא יתקרבו ויתחתנו בגויים (כעין שאר איסורי אכילה שגזרו חכמים כדי שלא יתחתנו בגויים).

ובדרך כלל מנסחים עניין זה כ"טעם הדין" ותכליתו, ו"גדר הדין". וכיון שגדר הדין הוא חשש של יין נסך, אין אומרים "זיל בתר טעמא" דחתנות, אלא דנים פרטי הדין על פי "הטעם המוצהרת" של חשש יין נסך.

לפעמים הדין לפי שיקולים ענייניים גם אם אינם הטעם המוצהרת

אמנם מצאתי דוגמה אחרת, שם יש טעם מאחורי הטעם המוצהרת, ובניגוד ליין נסך, יש סברה לדון (ולחייב ממון) גם על פי הסברה הנוספת של "טעם הדין" (אלא שבנידון זה נשאר בתיקו).

איתא במסכת כתובות (נד, ב):

תניא אידך אף על פי שאמרו אונס נותן מיד (ולכן נתינת כסף הקנס קודם לנישואין, והו"א שאי אפשר לומר "יצא כסף קנסה בכתובתה", רש"י), כשיוציא הוא (מדעתה, שהרי "לא יוכל לשלחה" כתיב, גמרא) אין לה עליו כלום.

והמשך הברייתא:

מת (הבעל), יצא כסף קנסה בכתובתה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: יש לה כתובה מנה (כסכום הקצוב לאשה הנשאת כבעולה).

ולכאורה, לפי התנא קמא, פטור מלשלם כתובה באמצעות הקנס שכבר שילם קודם שנשאה. ורבי יוסי ברבי יהודה לא סבירא ליה שפטור מכתובה באמצעות הקנס. וכמובן שלפי התנא קמא, אילו יצוייר שלא היה קנס באונס אבל בגמרא פירשו:

במאי קמיפלגי? רבנן סברי: טעמא מאי תקינו רבנן כתובה (לשאר נשים)? כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והא לא מצי מפיק לה (אלא מדעתה). ורבי יוסי ברבי יהודה סבר: הא נמי מצער לה עד דאמרה היא לא בעינא לך.

הרי שהגמרא ביאר המחלוקת באופן אחר לגמרי, לא באופן של אמצעים טכניים, אלא במגמת הכתובה: חכמים סוברים שתכלית כתובה לכל אשה היא שתהיה בטוחה שאינה קלה בעיני בעלה להוציאה, והרי כבר אינו קל בידי בעלה להוציאה. ורבי יוסי ברבי יהודה סבר שעדיין קלה מדי, כיון שיכול "לכוף" את אשתו להסכים לגירושין, על ידי שיצער אותה, ולכן עדיין צריכה לכתובה.

ואפשר לבאר בפשטות שהחכמים צריכים לשני הטעמים לפטרו מכתובה: סוברים שאינה נצרכת בנדון זה, וגם שאינו חריג כל כך שאינו משלם כתובה, כיון שבמידה מסויימת כבר שילם כתובה. הברייתא הביא הטעם למה אפשר לפסוק הדין שאינו צריך לשלם כתובה, והגמרא ביאר הטעם למה לפסוק כך.

וכמובן שטעם זה (שכבר אינה קלה בעיניו להוציאה) שייך לא רק באנוסה אלא גם במפותה, אבל רק באנוסה שייך לומר ש"יצאה קנסה בכתובתה", שהרי במפותה נותן קנס רק אם אינו נושאה.

אולם במקום אחר (כתובות נד, ב) הסתפק התלמוד אם לשיטת רבנן חייבים יורשי הבעל (אחר מיתת הבעל) לזון את בת אנוסה (שבדרך כלל חייבים משום אחד מתנאי הכתובה, "כתובת בנן נוקבן", כתובות נב, ב), אולי כיון שאין לה כתובה, גם אין לה מתנאי כתובה, או אולי פטרו אותו רק עיקר הכתובה שאינה נחוצה (כיון שתכליתו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וכבר אינה קלה כיון שיש איסור לגרשה), אבל משאר חלקי הכתובה שאין להם תחליף, אולי חייב בהם:

בעי רב פפא בת אנוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות? ... כי תיבעי לך אליבא דרבנן דאמרי יצא כסף קנסה בכתובתה, מאי? כיון דלית לה כתובה לית לה מזוני, או דלמא, כתובה טעמא מאי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והא לא מצי מפיק לה? תיקו.

והרי לפנינו מקרה מעניין, שהחכמים נתנו סיבה מוצהרת, וביארו האמוראים שיש טעם נוסף מהסוג ששוקלת שיקולים ענייניים. ועל פי זה הסתפקו אולי להגביל היקף של דעת חכמים לדברים שגם טעם נוסף זה שייך בהם.