בענין אהבת ישראל

א) הסוגיא

תנן (קידושין מא, ב)

האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוחה

ואמרו עליו בגמרא שם

השתא בשלוחו מקדש, בו מיבעיא? אמר רב יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו, כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא איכא דאמרי: בהא איסורא נמי אית בה, כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך. וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר: האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלוחה מיקדשא, בה מיבעיא? אמר רב יוסף מצוה בה יותר מבשלוחה, כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא, אבל בהא איסורא לית בה, כדר"ל, דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו.

ויש לעיין בדברי רב יהודה אמר רב, ד"אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה", והטעם, "שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו", ואסור מחמת מצות "ואהבת לרעך כמוך". דהנה פירש רש"י:

בהא איסורא נמי איכא. אם יכול לקדש בעצמו וקידש ע"י שליח דמצוה שיראנה שמא תתגנה עליו:

מבואר בדבריו, שאין האיסור לקדש את האשה קודם שיראנה אלא כשיכול לראותה. וצריך להבין מה הכריח רש"י לפרש כך, ומה הסברא שבו.

ב) ההכרח והקושי בדברי רש"י

קושיא אחרת יש להקשות בסוגיין: המשנה מדברת בלשון של לכתחילה, שבדרך זו האיש מקדש, או בו, או בשלוחו. אבל לפי דברי הגמרא, אין זה לכתחילה, אלא דיעבד, שהרי אסור לקדש את האשה קודם שיראנה.

והתוספות הרגישו בזה, וכתבו (ד"ה אסור):

אע"ג דקתני האיש מקדש לכתחילה לא נקט ליה אלא לאשמועינן דין קידושין:

ומפורשת יותר בתוספות הרא"ש:

בהא איסורא נמי איכא. והא דתנן האיש מקדש לא שיהא מותר לכתחילה בשלוחו אלא אתא לאשמועינן דחיילי קידושין בכי האי גוונא:

לפי דבריהם, המשנה נשנית בלשון של לכתחילה, כיון שאין שום חסרון בהקידושין עצמם אף כשמעשה הקידושין נעשה על ידי שליח, אבל אסור לעשות כן.

אולם, לפי דברי רש"י המובאים לעיל (אות א), אין מקום לקושיא. שהרי פעמים שמותר לקדש על ידי שליח - אם אינו יכול לקדש בעצמו.

ולכאורה יש לומר שרש"י כיוון לתרץ אותה קושיה שהעלו התוספות.

אמנם צריך לבאר היטב בסברא, למה יש הבדל באיסור זה, שטעמו הוא "שמא יראה בה דבר מגונה", בין אם יכול לקדש בעצמו, או רק על ידי שליח.

ואמרינן בגמרא, שלגבי האשה אין איסור שלא לראות הבעל קודם הקידושין - "אבל בהא איסורא לית בה, כדר"ל, דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו". ופירש רש"י:

אבל בהא. אע"פ שלא ראתהו ליכא איסורא לומר שמא תראה בו דבר מגונה: דאמר ר"ל טב למיתב טן דו. משל הוא שהנשים אומרות על בעל כל דהו שהוא טוב לשבת עם שני גופים משבת אלמנה:¹

מבואר, שהטעם שאין בעיה של אהבת רעים אצל האשה (כשאינה רואה הבעל קודם הקידושין), הוא מפני שאם הסכים לקידושין בלי לראות הבעל, אנו מניחים שעדיין נוח לה לאשה זו להתקדש לו. נמצא ודאי, שהאיסור כאן הוא מחשש האיסור שיבוא לאחרי זה.²

אמנם אם האיסור הוא מצד חשש איסור שיבוא, מה ההבדל בין אם יכול אם לאו?

ג) רגשי אהבת רעים

לכאורה, היה אפשר לתרץ בפשיטות, שאין גוזרים על האיש שלא להנשא מחמת חשש זה.

אמנם אין זה סוגר שערי הקושיות, שהרי הבאנו מדברי רש"י "דמצוה שיראנה" עכשיו, ולא רק שאסור שלא לראותה שמא יבוא לעבור על מצוה בעתיד, והרי זה בהיפך ממש ממה שכתבנו, שהכל הוא מחשש איסור שיבוא.

והנראה לבאר, על פי דברי החינוך (מצוה רמג):

מצות אהבת ישראל לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. ואמרו ז"ל דעלך סני לחברך לא תעביד. ואמרו בספרי אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חברו כפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צדץ וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה ידוע הדבר לכל בן דעת.

לכאורה ערבב שני ענינים שונים, אחד של מעשה - דעלך סני לחברך לא תעביד, ורגשי הלב - הרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חברו לא יגנוב ממונו וכו'.

והנראה פשר דבר, כדברי תרגום יהונתן על הפסוק (ויקרא יט, יח):

ותרחמי לחברך, דמן אנת סני לך לא תעביד ליה

הרי ענינו של אהבת רעים: אהוב חבירך, והטעם, כדי שלא תעשה לו דברים שנואים.³

על כל פנים, נמצינו למדים, שהמצוה עצמה היא לרגשי אהבה לחבירו.⁴

ואולי יש לומר, אשר חלק ממצות אהבה היא לשמור על האהבה, ועל כל פנים שלא לגרום הפסדו.

וביתר ביאור, מי שאוהב את חבירו, בודאי אינו רוצה שיפסיד אהבתו, ולכן על האוהב לשמור על אהבתו ושלא לגרום להפסדו.

ולפי זה, אם אדם מקדש אשה קודם שיראנה, ואינו חושש שמא תהיה מגונה בעיניו ויבוא לשנאותה, הרי במעשה קידושין זה עובר על מצות אהבת רעים, כיון שאינו חושש לשמור מהפסד אהבת רעים.

אמנם אם אינו יכול לקדש את האשה בעצמו, אין כאן שום התבטאות של חסרון (שמירת ה)אהבה.

נמצא, שבעצם אין כל בעיה בזה שמקדש את האשה על ידי שליח, אלא שבדרך כלל יכול לקדש בעצמו, וזה שאינו חש לקדש בעצמו, זוהי הבעיה.

ולכן נשנית המשנה בלשון של לכתחילה, כי לא רק שמעשה של קידושין על ידי שליח מותר לפעמים, אלא גם שכל האיסור הוא כעין צדדי, שהאיסור הוא מזה שאינו חש לקדש בעצמו, ולא מפני שאינו מקדש בעצמו.

נמצאו דברי רש"י מוסברים היטב, ומתורץ בהם גם קושיית התוספות.

ד) שיטת התוספות וסיעתם

אולם כבר הבאנו דברי התוספות והתוספות רא"ש שתירצו לשון הלכתחילה של המשנה, בזה שכוונת המשנה היא להגיד דיני שליחות המועילים בקידושין, ולא האופנים המותרים לקדש.

וזה שהוכרחו לזה, ולא תירצו כפשיטות כדברינו בדעת רש"י, שלא תמיד אסור לקדש על ידי שליח, ולכן המשנה מדברת בלשון של לכתחילה, נראה שאינו סוברים כרש"י שהאיסור הוא מצד שאינו חש לראותה, אלא עצם העובדה שאינו רואה אותה הוא הבעיה.

ולכאורה שיטתם כדברי רבנו חננאל בן שמואל (תלמיד הרמב"ם) ד"ה ואיכא:

איכא דאמרי בהאי איסורא נמי אית ביה. פירוש בקידושי אשה על ידי שליח שיעשהו הבעל ואין רואה אותה. וכשמקדשה בעצמו אי אפשר שלא יראנה. ואיסור זה מפני שמא אחר כך כשיכנוס אותה ויראנה יראה בה דבר מגונה ולא תישר בעיניו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך.

משמע מדבריו, שהטעם שאין איסור כשמקדש בעצמו, הוא ש"אי אפשר שלא יראנה", והטעם שצריך שיראנה הוא כדי שלא יהיה חשש שמא יראה דבר מגונה רק אחר שיכנוס.

אמנם לפי דברינו בדעת רש"י, הטעם שאין איסור כשמקדש בעצמו, אינו מפני שאח"כ לא יראה דבר מגונה שלא נודע לו, אלא מפני שחש לשלול אפשריות זו.

ולפי זה צריך לומר שאיסור זה הוא מדרבנן, והוא כעין סייג שלא יעבור על מצות ואהבת לרעך כמוך.

וגם יש לפרש כדברי המאירי, שכתב על משנתינו:

פירשו בגמרא שמצוה בו יותר מבשלוחו, ולא עוד אלא שנדנוד עבורה יש למי שמקדש עד שיראנה קודם קדושין ושאם מכיר בה ושאינה נאותה לו לא ישאנה, ונוח לו בכך משישנה וימאסנה אחר כך.

ולכאורה כוונתו, שיש כאן "נדנוד עבירה" מפאת מצות ואהבת לרעך כמוך. ואפשר שסובר שאין כאן אלא נדנוד עבירה, כיון שעיקר המצוה היא בלב, אלא שטעם מצות הרגש האהבה הוא שיבוא לעשות טוב לרעהו, ועל כל פנים לא יעשה לו דבר שנאוי לו.

וכן משמע מדברי הרמב"ם, שהרמב"ם כתב (הלכות דעות פרק ו הלכה ג):

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו.

הרי להדיא שהמצוה היא "לאהוב כל אחד... כגופו", ושיוצא מזה "לספר בשבחו ולחוס על ממונו".

אבל גם כתב (הלכות אבל פרק יד הלכה א):

מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים... אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות:

הרי להדיא שמצות ואהבת לרעך כמוך היא "כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך".

ופשר דבר, בהקדים הקושי בדברי הרמב"ם, אם כל דברים אלו הם בכלל מצות עשה דאורייתא של ואהבת לרעך כמוך, למה צריך לעשותם מצוה דרבנן?

אלא שפרטי המעשים הנובעים מהאהבה, אינם מצוות מצד עצמם, אלא רק התבטאות של אהבה, ובאו חכמים ועשו אותן מצוות.

ה) דעת התוספות במצות אהבת רעים

נמצינו למדים, שמצות אהבת ישראל היא לא רק רגש, ולא רק מעשה, אלא רגש המביא לידי מעשה. אלא שהראשונים חלוקים, אם יכולים לומר כאן איסור על מעשיו מצד אהבת רעים.

ויש לבאר מחלוקתם, ובהקדים דברי הלל הידועים (שבת לא, א):

דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור.

ובפסיקתא זוטרתא (פרשת קדושים) כתוב:

ואהבת לרעך כמוך: מכאן אמר הלל הזקן דעלך סאני לחברך לא תעביד.

וכבר דייק הגרי"פ פערלא (ספר המצוות לרס"ג, עשה יט) שלפי הפסיקתא, אין כוונת הלל לפרש עצם המצוה של ואהבת לרעך כמוך, אלא שיכולים ללמוד כלל ממצוה זו, "דעלך סני לחברך לא תעביד".

והנה במסכת סנהדרין (דף מ"ה ע"א) איתא:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מית יפה.

וכתבו התוספות שם:

י"מ משום דלרעך כמוך לא שייך מחיים משום דחייך קודמין וי"מ משום דכתיב ברישיה דקרא לא תקום ולא תטור ולשון נקימה היינו מיתה כדאמרינן לקמן.

הרי שפירשו שמצות ואהבת לרעך כמוך הוא דוקא לאחר מיתה, והגרי"פ פערלא (שם) כבר ביאר דבריהם, שכוונתם להקשות מתיבת "כמוך", דלכאורה אין הדין כך, שהרי "חייך קודמין".

ומה שמצינו בהרבה מקומות שהזכירו מצות ואהבת לרעך כמוך מחיים, הוא כדברי הפסיקתא זוטרתא לעיל, "מכאן אמר הלל דעלך סאני לחברך לא תעביד", שהוא הרחבה של מצות אהבת רעים, אולם אין זה פירוש ונידון של הפסוק עצמו.

וגם אין קושיא על דברי התוספות, שכתבו שלא ייתכן "כמוך" מחיים, שהרי רק מה ששנאוי לך לא תעשה לחברך, אמנם עדיין חייך קודמין.

ו) דעת הרמב"ם במצות אהבת רעים

אמנם, ראינו לעיל (אות ד) דברי הרמב"ם, שכתב להדיא

כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.

וכן כתב

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך.

וצריך עיון בשיטתו, דלפי זה הלל היה יכול לומר כדברי הרמב"ם, שצריך לעשות דברים טובים לחברו, ולא רק שאין לעשות לו דברים שנואים.

והנה, בספר המצרף לר' ברכיה בר ר' נטרונאי הנקדן (חי בלוניל בימי הראשונים, נדפס בלאנדאן שנת תרס"ב) הרחיב בענין זה (ע' 130):

כשם שהאדם אוהב את נפשו ורוצה לראות בטובתו כך ירצה לאהוב את חבירו. וכשם שירצה שינצל גופו מהיזק כך ירצה לחבירו... בהיותינו עבדים לבוראינו לעבדו בלב שלם יחד. כאשר מתחברים כל איברי הגוף ומסייעים זה את זה במשא דבר שינשא על כתיפיו ומיקל על הגוף ועל הכתף כן נהיה כולנו חבירים זה לזה ותהיה נפשינו כנפש אחת בגויות רבות. ובכך יתקנו נפשינו ומעשינו... ועל דרך זה גרס בירושלמי האי טבח דמחתך בשרא ומחתך לידיה, תהדר ידא ותימחי לידא? לכך אמר הכתוב ואהבת לרעך כמוך.

מבואר מדבריו, שכל אחד צריך להיטיב לחברו (עיין שם היטב), כיון שכולנו כנפש אחת בגויות רבות, והביא ראיה לזה (שכולנו כנפש אחת) מדברי הירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד).

אמנם עדיין צריך להבין דברי הלל, שלא הזכיר אלא שלילת מעשה רעה.

ואולי יש לפרש, בהקדים, שאי אפשר לומר "ואהבת לרעך כמוך" ממש. וכמו שכתב הרמב"ן על הפסוק:

הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו. ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך.

ותירוצו:

אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. ויתכן, בעבור שלא אמר ואהבת את רעך כמוך, והשוה אותם במלת לרעך... ויצוה הכתוב... אבל יאהב ברבות הטוב לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה. ועל כן אמר ביהונתן "כי אהבת נפשו אהבו", בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר "ואת תמלוך על ישראל" וגו'.

הנה מתחילה ביאר שאין כוונת הכתוב שיאהוב חבירו כמו שאוהב את עצמו, אלא שייתיחס אל חבירו כאל עצמו. ועוד שלא יהא קנאה בלבו על חבירו, אף כשיבוא טוב לחברו יותר מעצמו, כבמעשה דוד ויהונתן.

אמנם פשוט דבמעשה דוד ויהונתן, היה אהבה חזקה ביניהם, ובפשטות זוהי טעם הסרת הקנאה. אמנם כבר ביארנו לעיל (אות ג) בדברי החינוך, שהרגש והמעשה במצוה זו קשורים זה לזה. ולא בא הרמב"ן להקשות אלא על רגשי אהבה "כמוך", ועל זה כתב ש"כמוך" מוסב על המעשה הבא מאהבתו.

אולם, כיון שאין האהבה המחוייבת כלפי חבירו אהבה מוחלטת כמו אל עצמו, נראה שאין לחייבו על העדר עשיית מעשים טובים לחבירו, שאין זה ראיה שחסר אצלו האהבה, אלא שחסר התבטאותו. אמנם אם עושה מעשה שנאוי לחברו, בודאי חסר אצלו האהבה.

ולכן, כשאמר הלל הכלל של מעשה אמר שלא תעשה דברים שנואים לחברך, כיון שזהו הגבול התחתון, והוא הגבול שיכולים לחקוק.

ז) בנוגע לסוגיית קידושין

לפי דעת התוספות באהבת ישראל, שאין חיוב מחיים אלא "דעלך סני לחברך לא תעביד", פשוט שאין כוונת רב יהודה אמר רב לומר שיש איסור על שאינו חש לשמור על אהבתו, כיון שדעתם שאין חיוב אהבת רעים מחיים אלא על שלילת הרעה.

וכן לדעת הרמב"ם, שכתב (הלכות אישות פרק ג הלכה יט):

מצוה שיקדש אדם את אשתו בעצמו יותר מעל ידי שלוחו... ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה:

נראה מדבריו, שאין האיסור כאן במקדש אשה קודם שיראנה אלא במה שיהיה מזה ("ונמצא מגרשה"), אבל לא בשעת הקידושין (ובשעת הקידושין כתב רק "ולא יקדש" ולא כתב אסור, וכדברי המאירי שכתב שיש כאן "נדנוד עבירה"). וכמו שאמרנו לעיל (אות ו), שאין לחקוק איסור אלא עשיית מעשים רעים.

ועדיין צריך עיון אצלי בדברי רש"י בסוגיין, למה אמר הלל בלשון של שלילת הרע, וכן בדברי רבינו יהונתן שכתב בדומה לדבריו.

ואולי יש לומר על פי דברי רש"י על דברי הלל (שבת לא, א):

דעלך סני לחברך לא תעביד. ריעך וריע אביך אל תעזוב זה הקב"ה אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך. ל"א חבירך ממש כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות: אידך. שאר דברי תורה: פירושה. דהא מילתא הוא לדעת איזה דבר שנאוי זיל גמור ותדע:

ולא הזכיר כלל שזה קשור למצות אהבת ישראל, אלא שזה שורש כל התורה. ואף שסברא זו "דעלך סני"... יכולים ללמוד ממצות אהבת רעים, וגם יותר מזה (גם לעשות דברים טובים), אין זה נצרך לכוונת הלל, שכוונתו לומר שאל תעבור על דברי הקדוש ברוך הוא.

ח) דברי השלחן ערוך

כתוב בשלחן ערוך (אה"ע סימן לה ס"א, וכן כתב הטור שם) כדברי רש"י:

אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמו אסור לקדשה ע"י שליח אא"כ מכירה שמא אח"כ ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו.

וביאר בב"י:

ודקדק רבינו לכתוב אם איפשר לו לקדשה בעצמו לומר דאם א"א כגון שהוא במקום רחוק ממנה וא"א לו לילך למקומה לראותה או שהיא כבודה בת מלך פנימה ואין אדם יכול לראותה לא יניח מלקדש בשביל זה דלא אמרו אסור אלא היכא דאפשר